קימונו
אז קימונו ליאור מור אלון קצת היסטוריה יפן. הקימונו הוא פריט לבוש מסורתי יפני. אנחנו מכירות ומכירים אותו מדמויות בסרטים, בין אם זאת גיישה או
Local Free Shipping on ₪300 / International Free Shipping on $200
זאת הייתה הפעם הראשונה שלי במנהטן, הייתי בת 25, היינו ברחוב 34 על ברודווי ובזמן שהמתנתי לאמא שלי שתקנה משהו, הבטתי על הבובה בחלון של ויקטוריה סיקרט לבושה במערכת הלבשה תחתונה, כולל עקבים מהודרים, והחלטתי שאני רוצה שיהיה לי כזה גם. אני זוכרת את הרגע הזה בצורה כל כך ברורה, כי זה היה רגע מאוד עוצמתי עבורי כאישה צעירה שרואה לראשונה מערכת הלבשה תחתונה באופן הזה.
נכנסו לחנות; העיניים שלי חיפשו את מחלקת המחוכים כאילו חיפשתי אוצר. כשמצאתי אותה, נדהמתי מהפרטים, כולל היהלומים, פנינים, תחרה מזהב וקטיפה. “יום אחד יהיה לי מחוך משלי,” אמרתי לאמא שלי.
מאז הלבשה תחתונה הייתה משהו שתמיד רציתי; אני לא מדברת על דברים בסיסיים כמו חזייה ותחתונים אלא על כותנות לילה, חלוקים, סאטן, בייבי דול, בגד גוף ועוד. מבחינתי לראות את חבורת The Sex In The City פותחות את דלת הדירה שלהן (כל פעם מישהי אחרת) כשהן מופיעות עם הלבשה תחתונה מכל סוג הייתה התגלמות הפמיניזם. אני זוכרת שהסתכלתי בחלון הראווה של ויקטוריה סיקרט וחשבתי על מרילין מונרו, בטי בופ וג’סיקה ראביט. חשבתי על דמויות סקסיות וחושניות שפגשתי רק בסרטים עד לאותו הרגע שהבנתי שזה אפשרי להיראות ככה ולא רק בסרטים.
אני לא זוכרת חנויות כאלה בישראל, שקידשו הלבשה תחתונה בצורה כה ברורה. אני כן זוכרת שלרכוש חזייה היה “עוד משהו לעשות”, בלי איזה מסע נשי שבו את מגלה את עצמך ואת הגוף שלך. הזכרונות שלי מישראל מתמקדים בכניסה לחנות בוטיק או “המשביר לצרכן” כשאני בוהה בכל החזיות והתחתונים הלא מזמינים ואני יודעת שהסיבה היחידה שאני קונה את זה היא כי אני צריכה ולא כי אני רוצה וזה כל כך עצוב כי דווקא פריטי הלבוש הללו יכלו לגרום לנו להרגיש יפה יותר מכל פריט לבוש אחר.
כמו בשאר העולם, נהוג בישראל לתת לנשים הלבשה תחתונה סקסית במסיבת הרווקות שלהן, בכדי להיות סקסית בליל הכלולות. בינינו, אני כמעט בטוחה שרוב הנשים לא לובשות את מה שהן מקבלות, אולי פעם אחת או פעמיים ואז זה נשכח במגירה והופך לזיכרון מעורפל של “מתנה ממסיבת רווקות”. האם מישהי מכן לבשה את זה כדי להרגיש סקסית *לעצמה*?
אני כמעט בטוחה שלא.
את הסרט “לאכול, להתפלל, לאהוב”, ראיתי פעם ראשונה כשהייתי אחרי מערכת יחסים די רקובה כשהדבר העיקרי שלא הרגשתי בה הוא היותי נשית וסקסית אלא יותר קרוב להלקאה עצמית, אני בטוחה שלא מעט נשים יקראו את זה ויבינו על מה אני מדברת. בסרט, יש את הרגע בו ליז (ג’וליה רוברטס), יושבת על השטיח בדירתה באיטליה עם קומבניזון חדש שהיא קנתה לעצמה (גם היא אחרי פרידה נוראית) והיא אומרת באיטלקית: “איל דולצ’ה פאר נינטה” – האומנות שלא לעשות כלום. והרגע הזה היה כל כך גדול עבורי, כי כשהתבוננתי בה ראיתי אישה חופשיה עם כותונת סקסית, צלחת של דברים טובים שהיא אוהבת, קוראת עיתון וזה בשבילה ולא בשביל אף אחד אחר ורציתי להיות אותה אישה.
למזלנו, בזכות ליז והדמויות שהזכרתי קודם ורבות אחרות, הלבשה תחתונה הפכה לפריט לבוש. במהלך השנים רכשתי לא מעט דברים שמשמשים אותי כחלק עליון או תחתון של בגד שלם אבל חלום המחוך מהביקור בויקטוריה סיקרט מעולם לא עזב אותי. כל פעם שאני רואה זמרת או דוגמנית לובשת מחוך תחרה אני חוזרת לרגע ההוא במנהטן.
כמו חמאה ופיצה, האיטלקים והצרפתים עקפו את כל העולם בחשיבות הלבשה תחתונה והפכו אותו לקונספט שכל אישה צריכה לאמץ, אבל זו רק דעתי. כמובן שהאמריקנים הבינו את הפוטנציאל העסקי בעולם ההלבשה התחתונה והפכו אותו למותג על בעל חשיבות בינלאומית ואני מודה למרות אינספור ביקוריי בחנויות ויקטוריה סיקרט לאורך השנים, זו עדיין חוויה להיכנס אליה, גם אם אינך מתכוונת לקנות מחוך.
החוויה מתחילה מרגע הכניסה לחנות. הם מברכים אותך, מגישים לך סלסלה, מודדים את ההיקף אם את מחפשת חזייה, שואלים שאלות מנחות, מלווים אותך לחדר ההלבשה, ומאותו הרגע הם עובדים בשבילך עד שתמצאי את החזייה הנכונה ואחרי שאת קונה אותה, את מרגישה כאילו שזכית בלוטו.
בשנים האחרונות צמחו להם כמה מעצבי הלבשה תחתונה בישראל. את אחת מהן יצא לי לפגוש והיא לא אחרת מניצן מזרחי המוכשרת. נדמה כי ניצן הקדימה את זמנה והבינה עוד בצעירותה כי הלבשה תחתונה היא בראש ובראשונה “הלבשה” ולא ויתרה על חלומה והרווח כולו שלנו.
כשהצטרפתי לצוות AYEN, לאחר שהגישו לי את רשימת המעצבים באתר, גיליתי שיש לנו גם מעצבת הלבשה תחתונה וזה מילא אותי בשמחה גדולה. מיד חיפשתי אותה באינסטגרם וכשראיתי את המחוך, ליבי פעם בחוזקה, החלום והגשמתו לא הרגישו אף פעם ממשיים מזה. בדקתי כל תמונה בעמוד שלה, זום אין – זום אאוט, כדי לוודא שאוכל לראות היטב את הפרטים, את התחרה והתפרים, את הנשיות המתפרצת ואת האהבה הגדולה להלבשה תחתונה.
“לה בלה פיגורה”, אמרה לי ניצן לאחר שסיפרתי לה על הסצנה מהסרט “לאכול, להתפלל, לאהוב”, היא הבינה אותי מיד, “זו דרך חיים, ובישראל חסר לנו אותה”, היא הסבירה לי.
ניצן (32) קיבלה אותי בסטודיו שלה. ברגע שהיא פתחה את הדלת, הרגשתי ממנה את הנחישות והעוצמה שבנשיות שלה, ואמרתי לעצמי שאם ארצה שמישהו יתפור לי מחוך, זאת בדיוק היא.
ניצן גדלה בקיבוץ עין גדי, והיתה ילדה ״טום-בוי״, אבל כזו שבגיל צעיר מאוד ידעה מה היא רוצה – לעצב בגדים. המסלול שלה דומה ללא מעט מעצבי אופנה, כאלה שידעו מגיל צעיר שזה מה שהם רוצים לעשות ואלה שהשתיקו את הכישרון שלהם ואמרו להם לבחור משהו “שיש בו כסף”, אבל הכשרון שלהם לא נתן להם מנוחה והם מצאו את עצמם בדיוק איפה שהם צריכים להיות: בסטודיו, עם בובת מדידה, מספריים, מכונת תפירה והמון תשוקה.
ניצן שמה את כל הז’יטונים שלה על הלבשה תחתונה, אם כי לא מעט פעמים אנשים ניסו להניע אותה מכך, “זה לא יעבוד בישראל”, הם אמרו לא פעם והיא המשיכה לעשות זאת. לא משנה כמה פעמים היא ניסתה להרפות מזה, זה בער בה ורואים את זה בעבודה שלה. זה מרגיש כאילו ניצן יוצרת את “לה בלה פיגורה” מתוך אהבה גדולה לתחום ההלבשה התחתונה והמשימה להשריש את התפיסה הזאת בישראל.
לאחרונה, חזרתי לניצן למדידות, לחזיה. אחרי לא מעט שנים עם כמה חזיות טובות מויקטוריה סיקרט שעשו את שלהן, הגיע הזמן לחדש את המלאי ואין רגע טוב מזה להתחיל את המסע למחוך שלי עם ניצן. ההתנסות בתפירת חזיה למידותיי היתה כייפית במיוחד. ניסינו כמה דגמים, ניצן מלווה לכל אורך התהליך, בודקת, מסדרת, מודדת, מתלבטת יחד איתי, מה יהיה הכי נכון לחזה שלי ולתחושה האישית ואחרי שבועיים המשימה הושלמה והחזיה הייתה מוכנה ולמרות שאני לא יכולה להראות לכם אותה כשאני שמה אותה אני מרגישה כל כך שלמה.
אז קימונו ליאור מור אלון קצת היסטוריה יפן. הקימונו הוא פריט לבוש מסורתי יפני. אנחנו מכירות ומכירים אותו מדמויות בסרטים, בין אם זאת גיישה או
Chains לולאות הגר סידס צמיד של סבתא אני זוכרת את הסבתות שלי באירועים, מגיעות כשהשיער עומד מאוד גבוה בצבע קצת סגול, שמלה מהודרת ותכשיטים. תכשיטים,
לה בלה פיגורה הגר סידס פינת רחוב 34 על שדרת ברודווי זאת הייתה הפעם הראשונה שלי במנהטן, הייתי בת 25, היינו ברחוב 34 על ברודווי
ויקטוריאני – אוריינטלי הגר סידס “זאת המיטה שלי” נכנסנו לסטודיו שלו שהוא למעשה הדירה שלו. דירת סטודיו עם שלוש מכונות תפירה, משטח עבודה וגזירה, ספה
סיפור על אהבה לנעליים הגר סידס זוג מגפיים בצבע בריק את אהבתי לנעליים קיבלתי מאמא שלי. היא אוהבת נעליים ותיקים. כשהייתי קטנה, היה לה זוג
All You Ever Need In One Box
Easy Delivery Worldwide
100% Payment Secure