אני זוכרת את הסבתות שלי באירועים, מגיעות כשהשיער עומד מאוד גבוה בצבע קצת סגול, שמלה מהודרת ותכשיטים. תכשיטים, כאלה שלא ידעתי שהם קיימים כי בשגרה הן לא היו עונדות אותם.
“סבתא, תראי לי את הצמיד ששמת לחתונה של דודה סימה,” הייתי מבקשת ממנה בשבתות והיא מצידה “אין מה לראות, זה רק צמיד.”

ככל שעבר הזמן והתבגרתי, הן הבינו שהעניין איתי גמור, הילדה אוהבת תכשיטים, יותר בוהק, יותר מנצנץ, יותר זוהר, יותר זהב וכמה שיותר- יותר טוב. זממתי על כל אחד מהאוספים שלהן ובאירועים משפחתיים הייתי מודיעה לכל אחת מהן, מה שייך לי כשאהיה גדולה.