האמת העירומה

האמת ששכחתי.

מאז שהתחלתי לכתוב (2014), הייתי כנה תוך שאני מספרת סיפור, את הסיפור שלי.
בין אם זה היה ביקור בטקסס או הקפאת ביציות, יש לי יכולת שלי לספר סיפור, בקלילות, כנות, סרקזם, ציניות והומור. בזמן שהותי בארה”ב תמיד הרגשתי שיש לי מה לספר, בכל זאת, זאת הייתה חתיכת הרפתקה. אישה בשנות ה-30 לחיה מתגוררת לבדה באטלנטה, עובדת כנציגת משרד התיירות ומטיילת ברחבי ארה”ב לצרכי עבודה או חופשה, המון מה לספר. 

מאז שחזרתי לישראל, יוני 2019, תדירות הכתיבה שלי ירדה. זה לא שלא היה לי על מה לכתוב, אלא בעיקר אני שמאוד רצתה להשתלב בחברה הישראלית במהרה; למצוא עבודה ודירה ולהרגיש בטוחה. זה באמת קרה. מצאתי עבודה חודשיים וחצי אחרי שנחתתי בישראל, חצי שנה אחרי מצאתי דירה. זה הרגיש שאני בדרך הנכונה שסוף שסוף, יש לי פינה. ואז קורונה קרה. 

רבות סופר ועוד יסופר על שנת 2020. היא הייתה שנה מכוננת בקנה מידה של ספרי הסטוריה.
באשר אליי? הסיפור שלי סופר לא מעט, פוטרתי במאי, שלושה חודשים אחרי שנכנסתי לדירה, חיפשתי עבודה ותוך כדי שאני שוהה בחלל משרדים, אני מקבלת הצעה להיות כותבת תוכן לאתר אופנה. 

אני לא אשקר, לא מעט פעמים בחיי דמיינתי שאני יכולה להיות בעלת טור בכיר בעיתון כמו קארי ברדשואו אבל אם הייתם שואלים אותי ביוני 2019, כשחזרתי לישראל אם זה מה שהולך לקרות הייתי מגחכת במבוכה ועונה “אני צריכה למצוא עבודה.”

מאוגוסט האחרון אני כותבת באנגלית על אופנה ישראלית. מה בחורה יכולה לבקש יותר מזה? חלום.
רק שאני חולמת על אופנה ישראלית באנגלית. 

בסוף השבוע האחרון יצא לי לצפות לראשונה בסדרה “עושות כותרות” (The Bold Type) –סדרה אמריקאית טיפוסית במנהטן של לפני הקורונה, כשנשים הולכות עם שמלת ערב של פרדה וסטילטו לעבודה המושלמת שלהן במגזין נשים נועז. מה שכן דיבר אליי בסדרה היה ההתעקשות הבלתי פוסקת של עורכת העיתון לתוכן מקורי לא מתפשר כשהיא דוחקת בעובדות לחשוב מחוץ לקופסא ולמצוא את הקול שלהן ולאו דווקא את מה שהן חושבות שימצא חן בעיניה.

דבריה של העורכת בסדרה גרמו לי לחשוב על התכנים עליהם אני כותבת ל – AYEN  – אתר סחר לאופנה הישראלית והרצון העז שלי לספר את הסיפור של האופנה הישראלית לעולם. אבל אז הבנתי שהקהל הראשון שאני צריכה לספר לו את הסיפור הזה הוא ישראלים.