Local Free Shipping on ₪300 / International Free Shipping on $200

All the fashion you need in one place!

All the fashion you need in one place!

One Stop Shop!

One Stop Shop!

האמת העירומה

הגר סידס

איזו מן כותבת אני?

האמת ששכחתי.

מאז שהתחלתי לכתוב (2014), הייתי כנה תוך שאני מספרת סיפור, את הסיפור שלי.
בין אם זה היה ביקור בטקסס או הקפאת ביציות, יש לי יכולת שלי לספר סיפור, בקלילות, כנות, סרקזם, ציניות והומור. בזמן שהותי בארה”ב תמיד הרגשתי שיש לי מה לספר, בכל זאת, זאת הייתה חתיכת הרפתקה. אישה בשנות ה-30 לחיה מתגוררת לבדה באטלנטה, עובדת כנציגת משרד התיירות ומטיילת ברחבי ארה”ב לצרכי עבודה או חופשה, המון מה לספר. 

מאז שחזרתי לישראל, יוני 2019, תדירות הכתיבה שלי ירדה. זה לא שלא היה לי על מה לכתוב, אלא בעיקר אני שמאוד רצתה להשתלב בחברה הישראלית במהרה; למצוא עבודה ודירה ולהרגיש בטוחה. זה באמת קרה. מצאתי עבודה חודשיים וחצי אחרי שנחתתי בישראל, חצי שנה אחרי מצאתי דירה. זה הרגיש שאני בדרך הנכונה שסוף שסוף, יש לי פינה. ואז קורונה קרה. 

רבות סופר ועוד יסופר על שנת 2020. היא הייתה שנה מכוננת בקנה מידה של ספרי הסטוריה.
באשר אליי? הסיפור שלי סופר לא מעט, פוטרתי במאי, שלושה חודשים אחרי שנכנסתי לדירה, חיפשתי עבודה ותוך כדי שאני שוהה בחלל משרדים, אני מקבלת הצעה להיות כותבת תוכן לאתר אופנה. 

אני לא אשקר, לא מעט פעמים בחיי דמיינתי שאני יכולה להיות בעלת טור בכיר בעיתון כמו קארי ברדשואו אבל אם הייתם שואלים אותי ביוני 2019, כשחזרתי לישראל אם זה מה שהולך לקרות הייתי מגחכת במבוכה ועונה “אני צריכה למצוא עבודה.”

מאוגוסט האחרון אני כותבת באנגלית על אופנה ישראלית. מה בחורה יכולה לבקש יותר מזה? חלום.
רק שאני חולמת על אופנה ישראלית באנגלית. 

בסוף השבוע האחרון יצא לי לצפות לראשונה בסדרה “עושות כותרות” (The Bold Type) –סדרה אמריקאית טיפוסית במנהטן של לפני הקורונה, כשנשים הולכות עם שמלת ערב של פרדה וסטילטו לעבודה המושלמת שלהן במגזין נשים נועז. מה שכן דיבר אליי בסדרה היה ההתעקשות הבלתי פוסקת של עורכת העיתון לתוכן מקורי לא מתפשר כשהיא דוחקת בעובדות לחשוב מחוץ לקופסא ולמצוא את הקול שלהן ולאו דווקא את מה שהן חושבות שימצא חן בעיניה.

דבריה של העורכת בסדרה גרמו לי לחשוב על התכנים עליהם אני כותבת ל – AYEN  – אתר סחר לאופנה הישראלית והרצון העז שלי לספר את הסיפור של האופנה הישראלית לעולם. אבל אז הבנתי שהקהל הראשון שאני צריכה לספר לו את הסיפור הזה הוא ישראלים.

מעיל פנטסי של שחר אבנט / צילום מיכאל טופיול

 אופנה מקומית ללא מסורת מקומית

“הכי קשה להיות תיירת במדינה שלך.”

משהו שלמדתי במהלך עבודתי במשרד התיירות.
אם אני עושה לזה המרה לאופנה, אז ישראלים לא מכירים אופנה ישראלית. מה שהיה בעבר, במאה הקודמת, נחלת הכלל וחלק מהמפעל הציוני וארצישראלי הפך לנחלת בועה מאוד קטנה של אנשים. 

אנחנו מפספסים בענק. 

יש פה כישרון גדול בישראל, בדיוק כמו באוכל, יין ומוזיקה ועדיין, עולם האופנה הישראלי לא מצליח לשבור את תקרת הזכוכית של עצמו. כן, יש כמה וכמה כאלו שהצליחו ועדיין מתי מעט.

האתגרים של מעצבי האופנה הישראלים לפרוץ רבים. עלויות הייצור ידועות לכולם; חומרי גלם יקרים, כוח העבודה יקר ועל כן לא כלכלי לייצר פה על אחת כמה החוזקה של רשתות השיווק הגדולות והמפלצתיות ותקציבי הענק שלהן. אך יוקר הייצור, הוא תוצאה של הזנחה של הענף הזה בישראל ואני לא הראשונה שמתייחסת לזה.

לא רק, מסורת האופנה הישראלית ויש לנו אחת מכובדת ביותר (האמינו לי, אני חוקרת לא מעט את הנושא), לא מדוברת, לא משותפת ולא מתועדת.  מעטות הפעמים בהסטוריה של מדינת ישראל בהן אפשר לספר על תערוכה שנוגעת לאופנה ישראלית או על ספר שנכתב עליה. השורה התחתונה – אם היו פה עשירית ספרי אופנה מספרי בישול, ענף האופנה הישראלי היה במקום טוב יותר ולא היו צריכים להספיד אותו כל הזמן.

שאטרסטוק

לפני מספר חודשים, הלכה לעולמה נעה ארבר, שהייתה מעצבת אופנה בשנות השישים של המאה הקודמת ולימים הפכה לעיתונאית האופנה הראשונה בישראל ולימים מרצה בשנקר.  

האם הכרתם או שמעתן עליה?  אני מנחשת שלא כי גם אני לא. 

משהתברר לי על לכתה, בעקבות פוסט שפורסם בפייסבוק המבקר את עולם האופנה הישראלי שלא ייחס חשיבות ללכתה ופועלה,  חיפשתי אזכורים לשמה ומצאתי שלושה אייטמים. המחסור של מסורת חוזר על עצמו בדמותה של נעה ארבר. לא תמצאו ערך בויקפדיה על האישה שתחזקה בית אופנה, ישבה בתצוגות אופנה ברחבי העולם, תיעדה אותן והכשירה לא מעט מעצבים גדולים כמו ויוי בלאיש כשהייתה מרצה בשנקר.

הגברת הראשונה של עיתונות האופנה הלכה לעולמה, העיתונאית הישראלית היחידה שישבה תמיד בשורה ראשונה בתצוגות אופנה של סן לורן, שאנל, דולצ’ה גאבנה, לנוין, פנדי, גוטיה – מעל 50 שנה.” (רן רהב ל- Fashion Israel).

לפני מספר שבועות, נפטרה רות דיין. מלבד היותה יזמית ואקטיביסטית, היא מסמלת נקודת מפנה באופנה הישראלית בשנות ה- 60 למאה הקודמת. בהישמע הידיעה על מותה, התפרסמו מספר אייטמים באתרים על לכתה וקצת על פועלה ומספר מעצבים הקדישו לה הספד וגם תמונה ברשתות החברתיות.

כעבור כמה ימים, חברה שלי מארה”ב, שלחה לי לינק לכתבה על רות דיין ב”ניו-יורק טיימס”. הכותבת מגוללת את קורות חייה של רות דיין לאורך שורות ארוכות. שורות שצריכות להילמד בשיעורי הסטוריה של מדינת ישראל ושופכות אור על הרעיון הציוני, המפעל הציוני, על נשים באותה התקופה, על אקטיביזם, על חזון לשלום ועל אופנה יצרנית פורצת דרך המשלבת בתוכה את כל האלמנטים שישראל מכילה וכל זה במימון ממשלתי, לא פחות.

ליבי נחמץ. זה כבר שבועות שאני שואלת את עצמי איך זה ייתכן שה”ניו יורק טיימס” בכבודם ובעצמם עושים כתבת תחקיר מקיפה על דיין ובישראל זה פוש מתפרץ בסלולארי? התשובה ברורה. ציינתי אותה בהתחלה, מסורת.

אפשר לומר שהפעמים היחידות שאופנה ישראלית מקבלת במה תקשורתית מתרחשת רק כשמישהי כמו רות דיין הולכת לעולמה וגם לא ממש מספרים פה סיפור בעל תוכן משמעותי או לחילופין כשמעצב או מעצבת ישראלים וותיקים מציינים יום הולדת וגם אז דואגים להזכיר לנו שייצור אופנה כחול לבן בגסיסה וזה עניין של זמן עד שהוא ייעלם.

מאלבום התמונות של המעצב קובי גולן - השפעה רות דיין

האור בקצה המנהרה

למרות כל זאת, מחלקות האופנה בשנקר, בצלאל, ויצ”ו חיפה ועוד כמה מוסדות לימוד אופנה מלאים בצעירים שהחליטו ללמוד אופנה ולא מוכנים לוותר על החלום שלהם. חלום שמלווה את רובם מילדות, שבוער בעצמותיהם, הם מסורים לו ומחבקים אותו. אותם חולמים נלחמים על החלום שלהם כשמנגד הקול העיקרי שהם שומעים: “אהה, אין פה אופנה, אתם לא תצליחו, אין לכם סיכוי.”

ככל שאני מבלה יותר עם מעצבי אופנה צעירים ונחושים, אני מבינה שהרגע הגיע. הקרקע בשלה. הם לא יוותרו ויהי מה. הם ימצאו את הדרך לפרוץ את התקרה, זה אפשרי, על אחת כמה וכמה בעולם הסושיאל מדיה והדיגיטל של ימנו. הם רק צריכים דחיפה. דחיפה מוותיקי הדור, אלה שהיו, למדו, התרסקו וקמו לתחיה.

דחיפה מאנשי תוכן, מובילי דעת קהל והתקשורת הממוסדת ופלטפורמת סחר כמו AYEN שתאפשר להם לעשות מה שהם אוהבים; לעצב אופנה (ללא התעסקות בניהול המותג במובן הלוגיסטי והמסחרי).
כל אלה יכולים לייצר רוח גבית, כזאת שתגרום לעולם להחסיר פעימה כשהם שומעים שם של מעצב ישראלי וכמובן לרכוש תוצרת כחול לבן.

שנת הקורונה טרפה לכולנו את הקלפים, היא בעיקר האיצה תהליכים. ישראלים, שתמיד אהבו “להרגיש” את הבגד לפני שהם קנו אותו והתעקשו ללכת לקניון, נאלצו ללמוד לרכוש אונליין מה שהעולם כבר עושה לא מעט שנים. במקביל, הספקים נאלצו להתמודד עם צורך חדש בשוק, חנות אינטרנטית, בכדי להישאר רלוונטים ולא להיעלם.
כמו כן, התוכן בעל המשמעות תפס נפח גדול מאוד. מי שלא למד לייצר תוכן בעל משמעות, לא נשאר לספר ולא יישאר בעתיד.

אחרי לא מעט שנים בארה”ב אני יכולה לומר שישראל מאוד מעניינת אנשים. בין אם זה אוכל או אופנה, פוליטיקה או כלכלה. המדינה הזאת, שעושה כל כך הרבה רעש תקשורתי, מעניינת אנשים גם אם הם לא ששים לבקר בה ועל כן, האופנה הישראלית יכולה להיות גשר ומנוף מחבר לאנשים בדיוק כמו הקולינריה הישראלית אם לא יותר.

בזמן שאני כותבת שורות אלו, קרני השמש של שעת אחה”צ בתל אביב חודרות את חלונות המשרד, ספק מסנוורות, ספק מאירות לעתיד בוהק יותר; כזה שיגרום לכולנו לספר בגאווה סיפור על אופנה ישראלית שהייתה והננה בהתהוות וצמיחה ונועדה לגדולה.

אז איזו מן כותבת אני?

כזאת שתכתוב את האמת העירומה, האמיצה וזאת שתספר את סיפור האופנה הישראלית ותביא אותו לשבוע האופנה בפריז, איטליה, ניו יורק ולכל מקום בעולם. 

ראשית, ישראל. שנתחיל? 

הגר

קימונו

אז קימונו ליאור מור אלון קצת היסטוריה יפן. הקימונו הוא פריט לבוש מסורתי יפני. אנחנו מכירות ומכירים אותו מדמויות בסרטים, בין אם זאת גיישה או

Read More »

לולאות

Chains לולאות הגר סידס צמיד של סבתא אני זוכרת את הסבתות שלי באירועים, מגיעות כשהשיער עומד מאוד גבוה בצבע קצת סגול, שמלה מהודרת ותכשיטים. תכשיטים,

Read More »

ויקטוריאני – אוריינטלי

ויקטוריאני – אוריינטלי הגר סידס “זאת המיטה שלי”  נכנסנו לסטודיו שלו שהוא למעשה הדירה שלו. דירת סטודיו עם שלוש מכונות תפירה, משטח עבודה וגזירה, ספה

Read More »

סיפור על אהבה לנעליים

סיפור על אהבה לנעליים הגר סידס זוג מגפיים בצבע בריק את אהבתי לנעליים קיבלתי מאמא שלי. היא אוהבת נעליים ותיקים. כשהייתי קטנה, היה לה זוג

Read More »

Contact Us